התופעה האנטישמית שפרצה בשנות ה-2000 קיבלה בדרך כלל הסברים אידיאולוגיים או פסיכולוגיים בלבד. דיברנו על החולשה והייסורים של יהודי צרפת, על השנאה האנטישמית לאסלאם, על המשבר בפרברים… אבל לא ניתחנו מספיק את הסיבות השורשיות, שנחקקו בעצם המסגרת של החברה הצרפתית וההיגיון של האבולוציה של אירופה. המחבר תומך ברעיון שהתרבות הפוליטית של צרפת, בסימן הריכוזיות הממלכתית, חוותה מצב חדש לאחר המלחמה. המצב היהודי, שתמיד היה שם בעייתי (חשד לנאמנות כפולה וכו'), מצא שם סוף סוף מנוח, סוג חדש של זהות, "זהות קהילתית", המשלב אישור עצמי עם אזרחות והתרבות שמסביב: קהילה לא קהילתית. זה היה תור זהב. שנות ה-80 ראו את המסגרת של התפתחות זו מוטלת בספק מבחוץ ומבפנים. מבפנים: הופעתו של פרנסואה מיטראן. הקהילה היהודית הפכה למכשיר שהופעל על ידי פוליטיקה פוליטית במסגרת האסטרטגיה של מיטראן של "החזית האנטי-פשיסטית" נגד לה-פניזם. האנטי-גזענות שהתעוררה באותה תקופה ביקשה אישור מהיהודים, ניצולי השואה. מבחוץ: הגירה של אוכלוסייה מוסלמית גדולה. אוכלוסיה משולבת חלשה זו, שניגונה על הקהילתיות שלה, עושה דה-לגיטימציה ל"קהילה היהודית" באמצעות הדבקה עד כדי זיהויה עם קהילה זרה. הקומה הסמלית של הקהילה היהודית הפכה אותה גם למטרה לכל חמדתן והתחרות של המהגרים המוסלמים המופגזים מדי יום בתעמולה אנטישמית מהטלוויזיה הערבית בלוויין. הקהילה היהודית, כמו צרפת, מוצאת את עצמה בצומת דרכים בגורלה. המודל שלאחר המלחמה שלו מיושן, הוא עצמו השתבש, והחברה כבר לא תומכת בקיומו כפי שהתגבש במהלך 50 השנים האחרונות. המחבר בוחן את התרחישים האפשריים השונים, תוך התחשבות בדטרמיניזם הבלתי נמנע ובמרכיבים הנחוצים לעתיד אפשרי.
